אף על פי שפורטוגל היא חלק בלתי נפרד מאירופה – הקסם שלה שונה. מיעוט התיירים בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות, הקרבה לים, שפע הכרמים, האוכל הטעים ובעיקר היחס החמים של הקשישות הפורטוגזיות (שישוחחו אתכם בחופשיות אף על פי שהן אינן מבינות מילה באנגלית) – נותנים את ההרגשה הכי ביתית שאפשר.
כל אלו, בתוספת הנופים המרהיבים – הופכים את פורטוגל למעין צדפה נסתרת בין סלעי הים שבתוכה טמונה פנינת תיירות מושלמת.
ואם כבר הזכרתי פנינים, אזור Paredes de Coura נחשב לגולת הכותרת עבור אלו שרוצים לחזור אחורה בזמן, בלי לוותר על נוחות החיים המודרניים.
שם, בין מקומות האירוח האוטנטיים שהאזור מציע לתייריו, תוכלו להבחין גם במבנה העתיק הזה שנבנה במקור בשנת 1699 והורחב בשנת 1703. המבנה שהיה בעצם "בית איכר" פשוט המוקף בחווה חקלאית, הוסב לווילת אירוח אינטימית לחובבי התיירות הכפרית.
מכיוון שהמבנה המקורי היה נאמן לתכונות האדריכלות המסורתית בצפון פורטוגל, בתכנון המחודש, המשרד הפורטוגלי ESCRITÓRIO DE ARQUITETOS הקפיד לשמור על אופיו של המבנה. כאשר עלה הצורך לבנות קיר חדש כדי שהמבנה יורחב ויכיל שני חדר שינה וגם סטודיו, האדריכלים הפורטוגלים השתמשו בסוג זהה של אבן ואף עמדו על כך שרוחב הקיר החדש יהיה זהה לרוחב הקירות המקוריים שבמבנה.
המבנה בעל שתי הקומות מוקף בגינה ובכרמים. הקצה המערבי של המבנה – שהיה מוסתר לחלוטין ונפרד מהחווה – זכה לכניסה חדשה שמאפשרת תצפית אל עבר מרחבי הנוף. חלק מקירות האבן הפנימיים של המבנה נצבעו בוורוד עז שניתן להבחין בו כבר משביל הכניסה לבית. הצבע העז שובר את המונוטוניות של האבן ומשתלב היטב עם התאורה הלילית החיצונית. הריהוט הכמעט נזירי שבתוך המבנה מזכיר מלון דרכים פשוט שנועד לשמש בעיקר כמקום מנוחה בין טיול לטיול.
צורת ה"L" בצדו הדרומי של המבנה מאפשרת ניצול מלא של השמש, כאשר החללים הפנימיים מוארים גם בזכות השימוש בצבעי פסטל חזקים שאולי אף ידירו שינה מעיניהם של האורחים. לשמירה מלאה על הפרטיות הוחלט על בניית גישות נפרדות לכול חלל אירוח.
כיום, החווה החקלאית מתפקדת כמבנה עצמאי המיועד לאירוח כפרי מודרני, אך השאלה הנשאלת היא האם הצבעים העזים בתוך החללים מכניסים רוח רעננה למבנה או פוגעים באוטנטיות שלו?
קרדיט צילום: Joao Morgado.